<h1>ספר החינוך מצוה ס'</h1>
<h2>דף מט.</h2>
לדון בדין השואל, כלומר אדם ששאל מחבירו שום חפץ או בהמה, והשאלה היא בלא שכר כלל אלא שנתחסד עמו לעשות לו טובה זו, ואחר כך אם נפל מחלוקת ביניהם על הדבר, שנדון ביניהם הדין שנאמר על זה כמו שכתוב בפרשה זו [שמות כ"ב] וכי ישאל איש מעם רעהו וגומר. ובדין השואל חייבה התורה אפילו האונסין לפי שבאחריותו היא אחר ששאלה ולא הוציא עליה דבר משלו, והרי זה כעין לוה מעות שאם נאנסו ממנו לא יפטר מן המלוה בטענת אונס. ועל ענין שאלה בבעלים שפטור, נוכל לומר לפי הפשט שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא לשם ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים, מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו לשם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וצותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים לשם בשעת שאלה יהא פטור. וזהו הטעם שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ צ"ה ע"ב] שאם היה עמו בשעת שאלה יהא פטור אף על פי שלא היה עמו בשעת שבירה ומתה פטור, אבל היה עמו בשעת שבירה ומתה ולא היה עמו בשעת שאלה חייב, כי בתחלת המעשה הענין תלוי. וזה הטעם בעצמו מספיק לנו בשכירות הבעלים גם כן שפטור.
דיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [שם צ"ו ע"ב] שאם מתה הבהמה מחמת מלאכה וכן אם נשבר הכלי מחמת המלאכה שפטור. ואם שינה מן הדרך שציווהו הבעלים אפילו מתה מחמת מלאכה שחייב. ואם הוליכה במקום שהרואים מצויים חייב להביא ראיה על טענתו שטען שמחמת מלאכה מתה. וכשמשלם מי שחייב לשלם שמין לו תשלומין כמו בנזקין. ושחייב השואל במזונותיה משמשכה עד סוף השאלה. ודין הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה, ודין האומר לחבירו השאילני דבר פלוני בטובתך שמשתמש בו לעולם ומחזיר לו שבריו, והשואל סתם לכמה זמן משמע, והחילוק שיש בדברים רבים בענין זה, ואי זה רב נשאל לתלמידיו, ואי זהו שהם שאולים לו, ודין האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, והשואל מן האשה ונשאל לבעלה, או השואל מאשתו, ושותפין שישאלו זה מזה, או מאחר ונשאל לאחד מהם, ודיני השואל פרה ושלחה המשאיל במצות השואל או שלא במצותו, ומה שאמרו [גיטין כ"ט ע"א] שאין השואל רשאי להשאיל, ויתר פרטיה מבוארים במציעא פרק ח' [צ"ד ע"א ואילך], ובשבועות גם כן פרק ח' [מ"ט ע"א]. ונוהגת בזכרים שעליהם לעשות דין. ובית דין העובר עליה ולא דן ביטל עשה.
